Smooth Operator

Gabriella Klein/Smooth Operator
Gallery 39, Tel Aviv
2012
exhibition text in Hebrew by Dror Pimentel

דרור פּימֶנטֶל/ בין הממדים
יותר מכל, עבודותיה החדשות של גבריאלה קליין – המוצגות בתערוכה Smooth Operator – הן תיאור של מאבק. המאבק הניטש על הבד הוא בראש ובראשונה זה שבין הממדים: התלת-ממדי מזה והדו-ממדי מזה. מצד אחד, המבט פוגש בפיגורציה הווירטואוזית של קפלי הבד הלבן, שכמו בולטים החוצה מהציור (Drop Cloth). מצד שני, המבט פוגש במשחק הריבועים בעל הניחוח המלביצ’י של המפיות הצבעוניות המכסות זו על זו (Formalities).
ובין שני אלו, מגוון וריאציות ציוריות המשחקות על התווך שבין התלת-ממדי העשיר מזה, לבין הדו-ממדי האנורקטי מזה. וריאציה אחת היא העבודה שבה מוצגות מפיות נייר שכמו מונחות על בד וילון גלי ומוצלל, המעניק להן נפח (Cuban Curtain Wall). וריאציה אחרת היא העבודה שבה הוילון הגלי והמוצלל כמו נקרע לגזרים, וחושף מאחוריו את הדו-ממדיות המעיקה של בד הציור עצמו (Reggae).
למאבק בין הממדים מצטרף גם המאבק בין המרקמים: מצד אחד, מופיע המרקם הצמחי-אורגני, בעל הקוויות העגלגלה והנפתלת. מצד שני, מופיע המרקם הגיאומטרי הנוקשה, הבנוי מההדהוד בין הקווי לריבועי. מאבק כפול זה בין התלת-ממדי לדו-ממדי מזה, ובין האורגני לגיאומטרי מזה, יוצר מגוון וריאציות ציוריות, המהוות את היסוד הצורני שעליו מושתתת הנראוּת של התערוכה.
אך יש גם לומר, כי במאבק כפול זה בין הממדים ובין המרקמים מהדהדים מאבקים עקרוניים יותר. בראש ובראשונה זהו המאבק בין הפיגורטיבי, התלת-ממדי במהותו מזה, לבין המופשט, הדו-ממדי במהותו מזה. קליין נעה בין שתי האפשרויות החזותיות הללו באופן דרמטי: מצד אחד, היא אינה זונחת את היכולת הפיגורטיבית המרשימה שלה. מצד שני, היא חוקרת את גבולות הפיגורטיבי וקורעת לראווה את צעיף האשליה הגלומה בו, תוך שהיא מגלה למבט את האופק של המופשט.
מאחורי המאבק בין הפיגורטיבי למופשט מבצבץ המאבק העקרוני בין המלאכה לטכניקה: מהי עבודתה של עבודת האמנות? האם עליה לייצג במלאכת כפיים עמלנית את המציאות? או שמא משעה שהומצא המכשור הטכני המאפשר ייצוג פשוט ומהיר של המציאות יש לזנוח את מלאכת הייצוג, ואף לבוז לה. האם יש עדיין טעם בזיקוק הקו החי והרוטט של היד המציירת, המעניק לצייר את ייחודיותו, או שמא הכול – ובכלל זה גם הקו החי והרוטט – נתון לשעתוק ולציטוט?
עבודת הציור של קליין נשאה מאז ומתמיד אופי פיגורטיבי. עם זאת, מעולם לא היה מדובר בפיגורטיביות תמימה. נראה כי המחקר החזותי של קליין באשר לחיץ בין הפיגורטיבי למופשט – ובהכללה, בין המנעד הדמיוני למנעד הסמלי – משתכלל בתערוכה זו ומגיע לכדי שיא. קליין ניצבת על חוּדוֹ של התער החותך בין הפיגורטיבי למופשט, ומוסרת לנו ממרום שבתה את הנוף החזותי הנשקף ממנו.
הציורים של קליין אינם מציירים לא את האובייקטים הפיגורטיביים (הוילונות, העלים, המפיות) וגם לא את הצורות המופשטות (המרובע, המשבצת, הקו). יותר משמדובר באובייקטים או בצורות, מה שמצויר בציורים של קליין הוא הציוריות עצמה. הציורים של קליין, אפשר לומר, מציירים את עצם הציוּריוּת. בכך הם מעוררים מחדש את האניגמה של הציור, אותו אובייקט תשוקה נטול אובייקטיביות שכבר מת אלף מיתות, אך עדיין לא חדל מלהרטיט את מבטנו.